בשלב הפניה לטיפול פסיכולוגי, רוב האנשים מניחים כמובן מאליו שהטיפול המתאים להם הוא טיפול אחד על אחד, וטיפול באמצעות קבוצה הוא בכלל לא אופציה. יתכן שגם המטפלת לא תחשוב על האפשרות הזו. לפי דר' רובי פרידמן, אנליטיקאי קבוצתי, כפי שבעת מצוקה או כאב אנו צועקים באופן אוטומטי "אמא", ולא, למשל, "משפחה", באותו אופן כאשר אנשים מרגישים קושי נפשי ופונים לטיפול, הנטיה האוטומטית היא לחפש טיפול אחד-על-אחד, ולא טיפול קבוצתי. אולם האם זהו תמיד סוג הטיפול היעיל יותר? מתי דווקא טיפול באמצעות קבוצה עשוי להיות טיפול מועדף? התשובה לשאלה זו קשורה לקושי של המטופל, ולסיבות לקושי הזה.

קשיים רבים שאנשים מתמודדים איתם נוצרים בתגובה למפגש עם אנשים אחרים. למשל: תחושת נחיתות מול אנשים אחרים, חוסר שייכות תמידית או להיפך, נטיה להבלע ולאבד את עצמי בתוך קבוצה. בעזרת טיפול באמצעות קבוצה אפשר לטפל בקשיים שנוצרו על רקע כזה.

טיפול באמצעות קבוצה מתמקד ביחסים בין אישיים שמתרחשים בכאן ועכשיו, בין חברי הקבוצה. ההנחה היא שקשיים שנובעים ממפגש בין אישי, יבואו לידי ביטוי במהלך המפגשים הקבוצתיים. נכון, גם טיפול אחד-על-אחד הוא מפגש בין אישי, אך בטיפול באמצעות קבוצה מתקיימים במקביל שפע של מפגשים כאלה, ההופכים את הטיפול לקרקע פוריה לדפוסים שונים של יחסים בין אישיים, שחלקם לא בהכרח יקבלו ביטוי במפגש עם מטפל אחד. טיפול באמצעות קבוצה מאפשר למשתתפים ללמוד להכיר את דפוסי היחסים הבין אישיים המאפיינים אותם, לשנות אותם ולרכוש חדשים. התהליך מתחיל בקבוצה ומחלחל החוצה, אל החיים עצמם.


איך זה קורה בפועל?


כשהפסיכולוגית של אמיר הציעה לו להצטרף לטיפול קבוצתי, הוא שאל בסרקסטיות: "אז מה?, התייאשת ממני? את שולחת אותי לכיתה טיפולית?" אמיר מבלה שעות באפליקציות הכרויות יוצא לדייטים, אך אף אחד מהם לא מתפתח למערכת יחסים. הוא חוזר הבייתה, לרעש המונוטוני והבלתי נסבל של המקרר. הוא מספר על כך לפסיכולוגית, אך מרגיש ששום דבר לא זז.

כבר במפגש הראשון של הקבוצה, אמיר מרשים את חברי הקבוצה בהומור ובתובנות העמוקות שלו. באחד המפגשים, כשאמיר מספר בציניות על עוד דייט כושל, ליאור, משתתף אחר בקבוצה, קוטע אותו בקוצר רוח: "די כבר, אני יושב פה בשקט שבועות ומקשיב לך מדבר ומדבר בלי להגיד על עצמך שום דבר אמיתי, רק בדיחות והערות על אחרים, בשביל מה אתה בא בכלל?"

ליאור הגיע לקבוצה אחרי שהבוס אמר לו שלא יקדם אותו לתפקיד ניהולי, אמנם היכולות הטכניות שלו מצוינות, אבל יחסי האנוש שלו לא מספיק טובים. הוא נכנס לקונפליקטים עם קולגות, אומרים לו שהוא עצבני מדי, מדבר בלי לחשוב. הוא מנסה להתאפק אבל כל פעם מתפלקת לו איזו הערה עוקצנית או הרמת קול, והוא מרגיש שכולם פונים נגדו.

גם בקבוצה, דבריו של ליאור לאמיר גוררים ביקורת. כמה מחברי הקבוצה ממהרים להגן על אמיר, ליאור מגיב בכעס ומתפתח ויכוח. רננה, חברת קבוצה נוספת, מקשיבה ולא אומרת דבר. המנחה מתערב ואומר: "זה נשמע שאתם עסוקים בשאלה מה צריך לעשות כדי שאחרים יקשיבו? האם צריך להצחיק? להרים את הקול? ואולי בכלל אין טעם לנסות?" אף אחד מחברי הקבוצה לא עונה ודממה משתררת בחדר. אחת מחברות הקבוצה פונה לרננה: "את לא אמרת כלום, מעניין אותי מה את חושבת".

רננה הצטרפה לקבוצה בחשש גדול. כשהפסיכולוג שלה הציע לה את האפשרות, חשבה מיד שזה לא בשבילה. באחד על אחד יותר קל לה. בקבוצות היא מרגישה שקופה, אף פעם לא אומרת מה היא חושבת. כך זה היה בבית הספר, בצבא, באוניברסיטה. כשהיא מגיעה לקבוצה, היא מוצאת לה פינה רחוקה ככל האפשר מהאחרים ומתיישבת בה. היא מציגה את עצמה במשפט קצר, בקול חלש, נמנעת מלשתף בתכנים אישיים. היא לא שואלת משתתפים אחרים דבר, נזהרת לא לחטט, חוששת להתפרש לא נכון.

לאחר היסוס רננה אומרת: " כולכם דיברתם על איך שליאור דיבר, והסכמתי איתכם, אבל תכלס יש משהו במה שהוא אומר. אמיר, אני גם שמתי לב שכל הסיפורים שלך תמיד עטופים בהומור. אם הייתי החברה שלך, בטח היה לי כיף שיש לך חוש הומור נהדר, אבל לא הייתי מרגישה בנוח לשתף אותך בדברים רציניים, הייתי פוחדת שתעשה צחוק מכל דבר שאני אומרת או מרגישה."

במפגש הקבוצתי הבא, אמיר נכנס לחדר ומתיישב ליד רננה. היא מופתעת. הוא פותח את המפגש ופונה אליה: "חשבתי כל השבוע על מה שאמרת לי. אף פעם לא אמרו לי דבר כזה ואני מבין, איך אפשר להגיד למישהו משהו רציני כשהוא כל הזמן מנסה להצחיק?" מבטה של רננה מושפל אל השטיח והיא דומעת. אמיר נבהל ושואל אם אמר משהו שהעליב אותה. היא מנידה את ראשה מצד לצד ואומרת: אני בכלל התלבטתי אם להגיד משהו פעם קודמת. לא חשבתי שתרצה לשמוע. תמיד אני חוששת שמה שיש לי להגיד לא חשוב."

ליאור מוסיף: " גם לי קורה הרבה שאני מתלבט אם לדבר, כמוך, אבל הדברים מתפרצים בסוף, דווקא איך שלא רציתי, ואז אף אחד לא מקשיב. איך המנחה אמר? לפעמים אני מרגיש שאני צריך לצעוק כדי שישמעו אותי. ושבוע שעבר הרגשתי שאת ממש הצלחת לשמוע ".

במפגשים הבאים, אמיר מתחיל לשתף את חברי הקבוצה בחוויות יותר אישיות, גם בתחושת הריקנות שהוא מרגיש בביתו כשהוא שומע את רעש המקרר. משתתף אחר אומר: "גם אני מכיר את זה". לראשונה מזה זמן רב, הוא מרגיש קרוב לאנשים סביבו. בהדרגה, ליאור מתחיל לומר בקבוצה כשדברים מפריעים לו, במקום להמתין עם זה שבועות ארוכים, ומגלה להפתעתו שמקשיבים לו, ולפעמים אפילו מסכימים. רננה אוזרת אומץ ומפנה שאלות אל משתתפים בקבוצה. בהתחלה בזהירות, אחר כך, בעקבות תגובות חיוביות מחברי הקבוצה, בטבעיות רבה יותר. במפגש עם חברות היא מופתעת כששמה לב פתאום שהיא מרגישה יותר בנוח לדבר, ומרגישה יותר בנוח לשתוק.


הפסיכולוג של רננה והפסיכולוגית של אמיר הציעו להם להצטרף לטיפול באמצעות קבוצה מתוך הבנה שרננה ואמיר מתמודדים עם קשיים שנובעים ממפגש עם אנשים אחרים. מודעותו של ליאור לקיומה של אופציה כזו פתחה גם בפניו את האפשרות להעזר בסוג כזה של טיפול.

אמיר, רננה וליאור לא למדו פסיכולוגיה ובכל זאת, הצליחו לסייע זה לזו. הסרקזם של אמיר, הסגירות של רננה והאימפולסיביות של ליאור נוצרו בקבוצה מעצם המפגש שלהם אחד עם השני, ונכונותם לתת משוב כן ולקבל משוב כזה איפשרה להם ללמוד להכיר את דפוסי היחסים הבין אישיים המאפיינים אותם ולהגמיש אותם, תחילה בקבוצה, ובהמשך גם בחיים עצמם.


מעונין/מעוניינת להצטרף לקבוצה שלנו?

צור/צרי קשר:

אבישי - 052-5272539

מילה - 050-2233077


פורסם לראשונה בפסיכולוגיה קלינית מדוברת ב 06/02/2020


53 צפיות0 תגובות
  • מעגל מראות

עודכן: 8 במרץ 2020

מהי התמונה הראשונה שעולה בראש בתגובה לביטוי "טיפול פסיכולוגי"?


חדר, קופסת טישו, כמה ספרים, אולי איזו תמונה של כתם דיו תלויה על קיר ושתי כורסאות. בכורסה אחת יושב מטופל או מטופלת ובשניה, פסיכולוג או פסיכולוגית. סביר להניח שאצל מעטים בלבד (אם בכלל) עולה תמונה של חדר דומה, שבו במקום שתי כורסאות, מסודרים במעגל 12 כיסאות.


ב-1905 במחלקה לחולי שחפת בבית חולים בבוסטון המטופלים בילו את רוב יומם במיטה כחלק מפרוטוקול טיפולי נוקשה. פעם ביום, רופא בשם ג'וזף פראט כינס אותם למפגש קבוצתי שבו שוחחו על המתרחש במסגרת הטיפול. ד"ר פראט שם לב שמשהו בפגישות הללו העלה את המורל של המטופלים, ועזר להם להתמיד בטיפול הקשה ואף להשתפר. זה היה הטיפול הקבוצתי הראשון הידוע לנו, אבל רק כ-25 שנים מאוחר יותר פסיכיאטר יהודי בשם יעקוב לוי מורנו השתמש לראשונה בביטויים 'טיפול קבוצתי' ו'פסיכותרפיה קבוצתית'. מורנו, שידוע בעיקר בזכות תרומתו בתחום הפסיכודרמה, הניח למעשה את הבסיס המקצועי והארגוני לתחום הטיפול הקבוצתי. כמו במקרים רבים בהיסטוריה, המקפצה שהרימה לטיפול הקבוצתי היתה מלחמה. חיילים רבים חזרו מהחזית הלומי קרב, ונזקקו לטיפל נפשי. בהשראת העבודה הקבוצתית עם החיילים הללו, וילפרד ביון וזיגמונד היינריך פוקס פיתחו ושדרגו את תחום הטיפול הקבוצתי, כששילבו בו עקרונות שרווחו עד אז בעיקר בטיפול פרטני.


נחזור אל החדר, ובו 12 הכסאות המסודרים במעגל. מי יושבים בכיסאות הללו? המחשבה המתבקשת היא, קבוצה של מטופלים, ומטפל אחד או שניים, מנחי הקבוצה. אם חושבים באופן הזה על טיפול קבוצתי, עשויה לעלות השאלה: כיצד מטפל או שניים יכולים לטפל בו זמנית בקבוצה של מטופלים? ודאי "יותר שווה" לקבל טיפול של "אחד על אחד", לא?


אך אם נתבונן שוב באותם 12 כיסאות, נוכל לראות שלמעשה יושבים בהם 12 מטפלים. לפי מורנו, בשונה מטיפול פרטני בו התפקידים קבועים, כלומר: המטופל הוא תמיד המטופל והמטפל הוא תמיד המטפל, בטיפול קבוצתי המשתתפים יכולים לשמש כ'מטפלים מסייעים' אחד בעבור השני. לכן, מדויק יותר לכנות את הטיפול הקבוצתי: טיפול באמצעות חברי קבוצה.

כאן עולה השאלה המעניינת, שהיא לב ליבו של הענין: איך משתתפים בקבוצה יכולים לשמש כמטפלים מסייעים עבור משתתפים אחרים?


הרבה אנשים מסתובבים בעולם עם האמונה שהם מתמודדים עם משהו שהוא ייחודי להם ואיש לא באמת יוכל להבין אותם. הגילוי שעוד אנשים מתמודדים עם משהו דומה מהווה עבור חלק מקור גדול להקלה ואף לתקוה. מצד אחד, אפשר לחשוב ש"צרת רבים היא נחמת טיפשים", אך מנגד אפשר לשאוב כוחות מהזדהות עם האחר, וללמוד מנסיונו.


התרבות שלנו "מלמדת" אותנו מה זה אומר להיות בטיפול קבוצתי. ספרים, סרטי קולנוע, תוכניות טלוויזיה, הצגות תיאטרון ועוד בונים לנו את הציפיות מסוג כזה של טיפול. כתוצאה מכך, אנחנו רגילים לחשוב על טיפול קבוצתי באופן שטחי מעט: מישהו בקבוצה שמשתף בקושי שלו וזוכה לתגובות תומכות ואוהדות, אשר מסייעות לו להרגיש טוב יותר. אולם, המציאות הקבוצתית מזמנת גם אירועים אשר עלולים להשאיר חבר קבוצה מאוכזב, כעוס, או פגוע, בדומה לחוויות דומות המתרחשות ב"חיים האמיתיים". אם כך, מדוע לקחת את הסיכון? הרי אדם הפונה לטיפול עושה זאת על מנת להרגיש טוב, מדוע שיבחר להגיע למקום שבו הוא עלול להפגע ולהרגיש רגשות מורכבים?


האפשרות לחוות במסגרת הקבוצה הטיפולית חוויות דומות לאלה המוכרות למשתתף ממקומות אחרים כרוכה בלקיחת סיכון, אך לצד זאת יש בה גם הזדמנות גדולה. איך זה יכול להיות?


נצא לרגע מהחדר שדמיינו, אל מציאות חיינו. רוב חיינו עוברים עלינו במגע עם בני אדם. יחסים בין אישיים יכולים להיות הן מנוף לצמיחה מעוררת סיפוק והן מכשול מתסכל. בחיי היום יום אנחנו תמיד חלק מאיזשהי קבוצה. חשבו למשל על המשפחה שבה גדלנו, גן הילדים, הכיתה, ה"חבורה" מימי בית הספר, מתנועת הנוער, ממקום העבודה, קבוצת הוואצאפ שחופרת 24/7, אפילו הקבוצה המקרית והזמנית שהתקבצה בהוסטל בבוליביה. האם הרגשתם שייכים ל"חבורה" הזאת? הבטתם עליהם מהצד?


בקבוצה טיפולית נוצרת הזדמנות ללמוד מקרוב על חלקו של כל משתתף ביחסי הגומלין שהוא מייצר בקבוצה, ובדומה לכך בחייו. לצד הגילוי של היכולת לחוות הנאה, סקרנות והתפתחות בעזרת משתתפים אחרים, בתוך הסביבה הבטוחה של קבוצה טיפולית מתרחש עיבוד של אכזבה, כעס, פגיעה ורגשות קשים אחרים. לא נדיר לשמוע חברי קבוצה אומרים במהלך מפגש טיפולי: "מה שקורה לי עכשיו כאן אתכם מוכר לי, זה קרה לי גם עם החברות מהעבודה". לכן, העיבוד של החוויות הללו בתוך הקבוצה יכול להשפיע לטובה באופן ממשי על ההתמודדות עם חוויות דומות "בחיים האמיתיים".


אז למה צריך את מנחה הקבוצה? הרי את אותו הדבר אפשר לעשות עם חברים בסלון. אז זהו, שלא בדיוק. תפקידו של המנחה לדאוג שהמשתתפים/'מטפלים מסייעים' יקיימו ביניהם יחסי גומלין שיקדמו את התהליך הטיפולי ולשים לב מתי מתרחשים יחסי גומלין שמחבלים בו. מכאן נובע שיחסי הגומלין בין המשתתפים, בכאן ועכשיו, הם המוקד של התהליך הטיפולי בקבוצה. המנחה, בהיותו חלק מהקבוצה אך גם מתבונן מהצד, יכול להציע לחברי הקבוצה תובנות מקצועיות על מה שמתרחש ביניהם ברגע זה ממש. בקבוצה בה שורר אמון בסיסי בין המשתתפים לבין עצמם ובינם לבין המנחה יכול עם הזמן להתרחש "קסם" שאפשרי רק בקבוצה טיפולית.


יש אנשים שהטיפול באמצעות חברי קבוצה מסקרן אותם באופן טבעי, בעוד באחרים מתעוררת תחושת בהלה רק מלדמיין את עצמם יושבים יחד עם עוד עשרה חברי קבוצה בחדר. בהלה זו, שיכולה להרתיע מהרעיון של הצטרפות לקבוצה טיפולית, היא גם רמז לכך שאולי קבוצה טיפולית יכולה דווקא להיות הזדמנות טובה. איך אדם יכול לדעת אם הוא יכול להרוויח מטיפול כזה? התנאי הבסיסי וההכרחי שצריך להתקיים לשם כך הוא סקרנות גבוהה לגבי יחסים בין אישיים.


על מנת שהקבוצה הטיפולית אכן תהווה סביבה בטוחה המאפשרת תהליך טיפולי, חשוב לברר היטב מה ההכשרה של מנחה הקבוצה, כמה נסיון צבר ומהם כללי האתיקה עליהם הוא שומר. זאת כיוון שבישראל אין הגדרה מסודרת וברורה של 'טיפול' באופן כללי ושל 'טיפול קבוצתי' בפרט, וישנם הרבה אנשים המציגים עצמם כמטפלים קבוצתיים, כאשר קיימת שונות גדולה בהכשרה המקצועית שלהם. טרם ההצטרפות לקבוצה, נהוג לקיים פגישה אישית לבדיקה ותיאום ציפיות. במסגרת הפגישה מומלץ לשוחח על הדברים הללו ולהעלות בפתיחות את החששות לקראת התהליך.


אלה היו "60 שניות על" טיפול קבוצתי. קשה לתאר בכל כך מעט מילים עולם תוכן כה עשיר ומגוון. כדי להבין קצת יותר לעומק את המתרחש בטיפול כזה, אנו ממליצים לקרוא, כדוגמה מייצגת, את הרומן 'הריפוי של שופנהאואר', בו מתאר אירווין יאלום, אחד הכותבים הבולטים על טיפול באמצעות חברי קבוצה, תהליך קבוצתי מרתק ומרגש. הדיאלוגים הקולחים בין חברי הקבוצה מדגימים את הרעיון הבסיסי שהציע פוקס, לפיו הקבוצה היא למעשה "אולם של מראות" בו "חבר הקבוצה רואה את עצמו... משתקף ביחסיו עם חברי קבוצה אחרים. הוא מתוודע לעצמו...דרך ההשפעה שיש לו על אחרים ודרך האופן בו הם רואים אותו".


וכמובן, אין תחליף להתנסות אישית.


מעונין/מעוניינת להצטרף לקבוצה שלנו? צור/צרי קשר: אבישי - 052-5272539 מילה - 050-2233077


גרסה מקוצרת של הטקסט פורסמה לראשונה בהארץ און-ליין בתאריך 30/12/2019

397 צפיות0 תגובות

מבעד למראות: מחשבות על טיפול באמצעות קבוצה