בשלב הפניה לטיפול פסיכולוגי, רוב האנשים מניחים כמובן מאליו שהטיפול המתאים להם הוא טיפול אחד על אחד, וטיפול באמצעות קבוצה הוא בכלל לא אופציה. יתכן שגם המטפלת לא תחשוב על האפשרות הזו. לפי דר' רובי פרידמן, אנליטיקאי קבוצתי, כפי שבעת מצוקה או כאב אנו צועקים באופן אוטומטי "אמא", ולא, למשל, "משפחה", באותו אופן כאשר אנשים מרגישים קושי נפשי ופונים לטיפול, הנטיה האוטומטית היא לחפש טיפול אחד-על-אחד, ולא טיפול קבוצתי. אולם האם זהו תמיד סוג הטיפול היעיל יותר? מתי דווקא טיפול באמצעות קבוצה עשוי להיות טיפול מועדף? התשובה לשאלה זו קשורה לקושי של המטופל, ולסיבות לקושי הזה.
קשיים רבים שאנשים מתמודדים איתם נוצרים בתגובה למפגש עם אנשים אחרים. למשל: תחושת נחיתות מול אנשים אחרים, חוסר שייכות תמידית או להיפך, נטיה להבלע ולאבד את עצמי בתוך קבוצה. בעזרת טיפול באמצעות קבוצה אפשר לטפל בקשיים שנוצרו על רקע כזה.
טיפול באמצעות קבוצה מתמקד ביחסים בין אישיים שמתרחשים בכאן ועכשיו, בין חברי הקבוצה. ההנחה היא שקשיים שנובעים ממפגש בין אישי, יבואו לידי ביטוי במהלך המפגשים הקבוצתיים. נכון, גם טיפול אחד-על-אחד הוא מפגש בין אישי, אך בטיפול באמצעות קבוצה מתקיימים במקביל שפע של מפגשים כאלה, ההופכים את הטיפול לקרקע פוריה לדפוסים שונים של יחסים בין אישיים, שחלקם לא בהכרח יקבלו ביטוי במפגש עם מטפל אחד. טיפול באמצעות קבוצה מאפשר למשתתפים ללמוד להכיר את דפוסי היחסים הבין אישיים המאפיינים אותם, לשנות אותם ולרכוש חדשים. התהליך מתחיל בקבוצה ומחלחל החוצה, אל החיים עצמם.
איך זה קורה בפועל?
כשהפסיכולוגית של אמיר הציעה לו להצטרף לטיפול קבוצתי, הוא שאל בסרקסטיות: "אז מה?, התייאשת ממני? את שולחת אותי לכיתה טיפולית?" אמיר מבלה שעות באפליקציות הכרויות יוצא לדייטים, אך אף אחד מהם לא מתפתח למערכת יחסים. הוא חוזר הבייתה, לרעש המונוטוני והבלתי נסבל של המקרר. הוא מספר על כך לפסיכולוגית, אך מרגיש ששום דבר לא זז.
כבר במפגש הראשון של הקבוצה, אמיר מרשים את חברי הקבוצה בהומור ובתובנות העמוקות שלו. באחד המפגשים, כשאמיר מספר בציניות על עוד דייט כושל, ליאור, משתתף אחר בקבוצה, קוטע אותו בקוצר רוח: "די כבר, אני יושב פה בשקט שבועות ומקשיב לך מדבר ומדבר בלי להגיד על עצמך שום דבר אמיתי, רק בדיחות והערות על אחרים, בשביל מה אתה בא בכלל?"
ליאור הגיע לקבוצה אחרי שהבוס אמר לו שלא יקדם אותו לתפקיד ניהולי, אמנם היכולות הטכניות שלו מצוינות, אבל יחסי האנוש שלו לא מספיק טובים. הוא נכנס לקונפליקטים עם קולגות, אומרים לו שהוא עצבני מדי, מדבר בלי לחשוב. הוא מנסה להתאפק אבל כל פעם מתפלקת לו איזו הערה עוקצנית או הרמת קול, והוא מרגיש שכולם פונים נגדו.
גם בקבוצה, דבריו של ליאור לאמיר גוררים ביקורת. כמה מחברי הקבוצה ממהרים להגן על אמיר, ליאור מגיב בכעס ומתפתח ויכוח. רננה, חברת קבוצה נוספת, מקשיבה ולא אומרת דבר. המנחה מתערב ואומר: "זה נשמע שאתם עסוקים בשאלה מה צריך לעשות כדי שאחרים יקשיבו? האם צריך להצחיק? להרים את הקול? ואולי בכלל אין טעם לנסות?" אף אחד מחברי הקבוצה לא עונה ודממה משתררת בחדר. אחת מחברות הקבוצה פונה לרננה: "את לא אמרת כלום, מעניין אותי מה את חושבת".
רננה הצטרפה לקבוצה בחשש גדול. כשהפסיכולוג שלה הציע לה את האפשרות, חשבה מיד שזה לא בשבילה. באחד על אחד יותר קל לה. בקבוצות היא מרגישה שקופה, אף פעם לא אומרת מה היא חושבת. כך זה היה בבית הספר, בצבא, באוניברסיטה. כשהיא מגיעה לקבוצה, היא מוצאת לה פינה רחוקה ככל האפשר מהאחרים ומתיישבת בה. היא מציגה את עצמה במשפט קצר, בקול חלש, נמנעת מלשתף בתכנים אישיים. היא לא שואלת משתתפים אחרים דבר, נזהרת לא לחטט, חוששת להתפרש לא נכון.
לאחר היסוס רננה אומרת: " כולכם דיברתם על איך שליאור דיבר, והסכמתי איתכם, אבל תכלס יש משהו במה שהוא אומר. אמיר, אני גם שמתי לב שכל הסיפורים שלך תמיד עטופים בהומור. אם הייתי החברה שלך, בטח היה לי כיף שיש לך חוש הומור נהדר, אבל לא הייתי מרגישה בנוח לשתף אותך בדברים רציניים, הייתי פוחדת שתעשה צחוק מכל דבר שאני אומרת או מרגישה."
במפגש הקבוצתי הבא, אמיר נכנס לחדר ומתיישב ליד רננה. היא מופתעת. הוא פותח את המפגש ופונה אליה: "חשבתי כל השבוע על מה שאמרת לי. אף פעם לא אמרו לי דבר כזה ואני מבין, איך אפשר להגיד למישהו משהו רציני כשהוא כל הזמן מנסה להצחיק?" מבטה של רננה מושפל אל השטיח והיא דומעת. אמיר נבהל ושואל אם אמר משהו שהעליב אותה. היא מנידה את ראשה מצד לצד ואומרת: אני בכלל התלבטתי אם להגיד משהו פעם קודמת. לא חשבתי שתרצה לשמוע. תמיד אני חוששת שמה שיש לי להגיד לא חשוב."
ליאור מוסיף: " גם לי קורה הרבה שאני מתלבט אם לדבר, כמוך, אבל הדברים מתפרצים בסוף, דווקא איך שלא רציתי, ואז אף אחד לא מקשיב. איך המנחה אמר? לפעמים אני מרגיש שאני צריך לצעוק כדי שישמעו אותי. ושבוע שעבר הרגשתי שאת ממש הצלחת לשמוע ".
במפגשים הבאים, אמיר מתחיל לשתף את חברי הקבוצה בחוויות יותר אישיות, גם בתחושת הריקנות שהוא מרגיש בביתו כשהוא שומע את רעש המקרר. משתתף אחר אומר: "גם אני מכיר את זה". לראשונה מזה זמן רב, הוא מרגיש קרוב לאנשים סביבו. בהדרגה, ליאור מתחיל לומר בקבוצה כשדברים מפריעים לו, במקום להמתין עם זה שבועות ארוכים, ומגלה להפתעתו שמקשיבים לו, ולפעמים אפילו מסכימים. רננה אוזרת אומץ ומפנה שאלות אל משתתפים בקבוצה. בהתחלה בזהירות, אחר כך, בעקבות תגובות חיוביות מחברי הקבוצה, בטבעיות רבה יותר. במפגש עם חברות היא מופתעת כששמה לב פתאום שהיא מרגישה יותר בנוח לדבר, ומרגישה יותר בנוח לשתוק.
הפסיכולוג של רננה והפסיכולוגית של אמיר הציעו להם להצטרף לטיפול באמצעות קבוצה מתוך הבנה שרננה ואמיר מתמודדים עם קשיים שנובעים ממפגש עם אנשים אחרים. מודעותו של ליאור לקיומה של אופציה כזו פתחה גם בפניו את האפשרות להעזר בסוג כזה של טיפול.
אמיר, רננה וליאור לא למדו פסיכולוגיה ובכל זאת, הצליחו לסייע זה לזו. הסרקזם של אמיר, הסגירות של רננה והאימפולסיביות של ליאור נוצרו בקבוצה מעצם המפגש שלהם אחד עם השני, ונכונותם לתת משוב כן ולקבל משוב כזה איפשרה להם ללמוד להכיר את דפוסי היחסים הבין אישיים המאפיינים אותם ולהגמיש אותם, תחילה בקבוצה, ובהמשך גם בחיים עצמם.
מעונין/מעוניינת להצטרף לקבוצה שלנו?
צור/צרי קשר:
אבישי - 052-5272539
מילה - 050-2233077
פורסם לראשונה בפסיכולוגיה קלינית מדוברת ב 06/02/2020